מידעו"ס - ביטאון העובדים הסוציאליים - ספטמבר 2020 - גיליון 93

61 חוויה שלא ניתן לדעת אותה ולא ניתן לשתף בה. רגעי הפגיעה הם כמעין הוצאה להורג של הנפגע - הוא בודד בהם לגמרי וממשיך לשאת לבדו את זיכרון המוות שלו. כל ניסיון להכיר את הנפגע ברגע הפגיעה ולהיות אתו בבדידותו הוא בלתי אפשרי, שאם כן - נפיג את בדידותו. הנפגעים מתמודדים למעשה עם קונפליקט, כאשר הם רוצים לקבל הכרה ב"לבד" שלהם, אלא שכל הכרה כזו תפיג את ה"לבד". זוהי דילמה בין הרצון להיות מוכר לבין אי הרצון - או אי היכולת - להיות מוכר. למעשה, נוצר מצב שהאדם היחיד שיכול להכיר ב"לבד" של הנפגע מבלי להפיג אותו הוא הפוגע עצמו, שהיה נוכח בעת הפגיעה. במקרה של פגיעה בין אחים, לאח הפוגע יש אפשרות להיות עם הנפגע בבדידותו, ולכן נוכל לפעמים לראות כמיהה וגעגוע של הנפגע אליו ולפגיעה עצמה. כשאנחנו, כמטפלים, מחליטים להפריד בין הפוגע לנפגע, אנחנו חייבים להיות רגישים לכך שהניתוק - אשר נובע מהרצון שלנו ליצור מוגנות - גוזר על הנפגע את אובדן הקשר עם הפוגע והפגיעה ובכך מעצים את בדידותו. זוהי מלכודת עבורנו, כמטפלים שרוצים לעזור לילד אך לא מסוגלים לגעת בבדידותו, ומנגד מעצימים אותה על ידי הניתוק מהאח. אז איך נעזור לילד? ד"ר פיאמנטה הסביר שאנו מחזיקים את התפיסה של הנפגע שהקיום שלו תלוי בקשר עם הפוגע. לטענתו, אנחנו צריכים להתחיל לטפח את העצמי של הילד ולא לנסות להבין ולהפיג את בדידותו. עלינו לעזור לילד להבין שהעצמיות שלו אינה תלויה בפוגע, ולסייע הן לפוגע והן לנפגע לבנות מעין עצמי חדש, שאינו ניזון מקיום הקשר ההרסני. ההרצאה השלישית עסקה בדינמיקה של פגיעה מינית ובדינמיקה המתקיימת בעת הריאיון ד"ר אורי בעדויות אחים פוגעים ואחים נפגעים. בלסברג, מרצה וחוקר פגיעה בילדים בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ובמכון חרוב ועובד סוציאלי קליני בשירותי בריאות כללית, התייחס לשני הליכים המתקיימים בעת שמתגלה פגיעה מינית בין אחים: ההליך המשפטי וההליך הטיפולי. מתוך ניתוח תימלולי ראיונות בעדויות אחים, ד"ר בלסברג הראה שלהליך המשפטי יש מטרה ברורה: לאתר מי הוא הפוגע, האשם, ומי הוא הנפגע, הקורבן. לכן נעשה שימוש בשפה הגדרתית ובקטגוריות קשיחות וקיים עיסוק רב בשאלת ה"אשמה". מנגד, ההליך הטיפולי שואף לאפשר למטופל לחוות ולהיות חלק מרצף. הנפגע עשוי להרגיש מעורבות בפגיעה. הפוגע צריך לעמוד מול המקומות אצלו שרצו בפגיעה כדי שיוכל להירפא. אם ילדים ייפגשו עם ההליך המשפטי קודם לתהליך הטיפולי, עלולות להתקבע אצלם הגדרות דיכוטומיות שלא יאפשרו להם לאחר מכן לחוות חוויות סובייקטיביות ורגשות מעורבים ביחס למקרה שחוו. במקרי פגיעה בין אחים, האחריות עוד פחות ברורה, מכיוון שלעתים הם טומנים בחובם מוטיבציות משותפות של שני הצדדים. ד"ר בלסברג קרא להגביר את המודעות והרגישות של הגורמים המשפטיים להשלכות של ההליך החקירתי על הילדים. הוא ציין שכבר היום ניתן למצוא, באקדמיה ובשטח, התגמשות בשימוש בקטגוריות הדיכוטומיות בטיפול במקרי פגיעה. לדבריו, יותר ויותר חוקרי ילדים מביאים בחשבון את הצרכים הרגשיים של הפוגעים והנפגעים. השפה הטיפולית והשפה המשפטית שונות זו מזו, וקיים צורך להמשיך ולגשר בין שתיהן לטובת ילדים ותהליכים מרפאים. בסיומו של היום, מיקי קנדל, מטפלת במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית, ומעין, שנפגעה מינית על ידי אחיה הגדול, הציגו בדיאלוג משותף את סיפור הפגיעה של מעין ואת תהליך השיקום שהתרחש לאחריו. סיפורה של מעין מאופיין בשנים ארוכות של שתיקה ובדידות. לדבריה, ילדים נוטים לא לספר על פגיעה שחוו, בוודאי כאשר היא מתרחשת בתוך המשפחה. הם אינם מספרים מסיבות שונות: מחשש שלא יאמינו להם או מפחד מההשלכות של חשיפת הסיפור, ולפעמים הם כלל אינם מבינים מה קורה להם. נוסף על כך, ישנם מצביםשבהם הילדים עשויים גם ליהנות מרבדים מסוימים בפגיעה כמו קבלת יחס אישי, מקום ומעמד מועדף מול שאר האחים, ועוד. מעין סיפרה שקיוותה למצוא מישהו שתוכל לספר לו, שרק יגיד לה שהיא לא אשמה. גם כאשר רצתה והחליטה לספר, הרגישה שאין לה למי. המחשבה שהנחתה אותה הייתה: מי שמכיר אותי, ישנא אותי. ומי שלא מכיר אותי, אני לא יכולה לספר לו. במקביל לקושי לספר, מעין התייחסה לקושי שלנו, כאנשי מקצוע וכחברה ככלל, לשמוע. הרבה פעמים אנחנו "לא רואים" ו"לא שומעים", מתוך חשש מהצעדים שניאלץ לנקוט לאחר קבלת המידע. היא הסבירה שאנחנו יכולים לסייע לנפגע אפילו באמצעות הפניית השאלה בלבד. לדבריה, גם אם הייתה בוחרת שלא לענות באותו רגע, התועלת שבשאלה הייתה במתן שם ומלים למה שעבר עליה ובקיצור הדרך שעליה לעבור עד שתחליט לשתף אדם אחר במקרה. מיקי ומעין ביקשו להעביר את המסר ואת הקריאה למשתתפים להיות נכונים לראות, לשמוע ולהקשיב. ככל שיהיו יותר אנשים שיהיו משוחררים מהחשש לעשות זאת, יהיה אפשר לסייע לילדים לצאת ממעגל השתיקה. הן הוסיפו שפעמים רבות כשהפה אינו מספר, הגוף מספר בכל מיני דרכים. ערנות לכך חשובה ויכולה להיות משמעותית בגילוי הפגיעה. יום עיון חשוב זה הוא אחד מבין ימי עיון רבים ומגוונים שמוביל מכון חרוב, במטרה לדון בנושאים שונים הקשורים לעולמם של ילדים נפגעי התעללות והזנחה. העיסוק בפגיעות מיניות, בדגש על פגיעות בין אחאים, עולה וגובר בשטח. יום כזה מאפשר חשיפה לתופעה והיכרות עם ממדיה ומורכבותה, וכן מקדם דיון ושיח מקצועי על ההתמודדות ודרכי • הטיפול בה.

RkJQdWJsaXNoZXIy NjQ4MTM=